תרגום עברי לספרה של ויולט שאמאש, המתאר את חיי היום־יום של יהודי בגדד: התרבות, המנהגים, הטעמים והריחות של עולם תוסס שהיה ואיננו עוד — דרך סיפור חייה, ילדותה הקסומה והתבגרותה בעיר החליפים.
בגדד של ראשית המאה הקודמת הייתה, במובנים רבים, עיר יהודית. לפחות שליש מתושביה יהודים, וביום השבת שבתה העיר ממסחר. הקורא נחשף לחיים היפים וחסרי הדאגה של אותם ימים, להרמוניה ולכבוד ההדדי ששררו בין מוסלמים ליהודים — ולשינוי המצמרר שחל, כאשר הקולוניאליזם הבריטי, הלאומנות הערבית והארס הנאצי גררו את מסופוטמיה למערבולת מלחמת העולם השנייה.
הספר מתאר את חיי היום־יום של יהודי בגדד: התרבות, המנהגים, הטעמים והריחות — ומפיח חיים וצבע בעולם תוסס שהיה ואיננו עוד. כל אלה שזורים בסיפור חייה של המספרת, ויולט שאמאש: ילדותה הקסומה, התבגרותה ונישואיה.
בחלקו השני, טוני רוקה — מעורכי המהדורה האנגלית ועיתונאי לשעבר של הטיימס הלונדוני — מתאר בתחקיר היסטורי ייחודי את המערכה הבריטית להחלפת המשטר הפרו־נאצי בבגדד, ואת האירועים שהובילו לפרהוד, פרעות ביהודי בגדד ביוני 1941 שסימנו את סיומן של 2,600 שנות התיישבות יהודית במסופוטמיה.
הספר לוקח את הקורא העברי בן זמננו למסע אל מחוזות החיים של הקהילה היהודית. לרבים, זהו גם מסע אל מחוזות חייהם של הוריהם — מזווית חדשה ולא מוכרת.
"כשקוראים את 'מסע בבגדד היהודית', ספר שהוא יותר על הנאה שנמוגה ופחות על היסטוריה ופוליטיקה, קשה להימנע מהמחשבה שהכול יכול היה להיות אחרת אלמלא התפוח המורעל — הנפט. לעיראק היו לזמן מה היסודות של מדינה רב־תרבותית החיה בהרמוניה, דבר שניתן רק לחלום עליו במזרח התיכון של היום. מבחינה זו ספרה של שאמאש הוא זיכרון וגם אמירה: 'ראו, זה לא בלתי אפשרי.'" — יאן ג'ק, הגארדיאן, פברואר 2008
לאתר המהדורה האנגלית — Memories of Eden ←
היהודים היו הקהילה הגדולה ביותר בבגדד בשנות ה־20 של המאה הקודמת. עפ"י נתוני השנתון העותמאני האחרון של מחוז בגדד, מספרם של היהודים היה 80,000 מתוך אוכלוסייה כוללת של 202,000. הסונים, השיעים והטורקים מנו 101,400, הנוצרים 12,000, הכורדים 8,000 ופרסים 800. בסקירה שנתית של המנהל האזרחי של מסופוטמיה לשנת 1920 נאמר שהקהילה היהודית של בגדד מהווה חלק חשוב מאוד של החברה, העולה בגודלה על הקהילה הסונית והקהילה השיעית. נתונים אלה נתמכים גם ע"י נתונים שפרסם המושל הצבאי הבריטי של העיר בגדד בשנת 1919.
מה שעשה את היהודים לגורם הבודד החשוב ביותר בבגדד לא היה רק יתרונם המספרי. היהודים היו כנראה העשירים ביותר וללא ספק המשכילים ביותר. בנוסף, ליהודים הייתה רשת הקשרים הרחבה ביותר עם העולם החיצוני — בעיקר באמצעות עמיתיהם הבגדדים שהתיישבו בהודו, אנגליה והמזרח הרחוק ובססו עסקי מסחר, יבוא ויצוא, ספנות וענפים עסקיים אחרים. יהודי בגדד בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים היו ללא ספק הגורם המוביל בכלכלת מסופוטמיה.
הכתיבה אודות הקהילה היהודית של עיראק, שנעשתה רובה ככולה בידי גברים, עסקה עד כה אך ורק במפנה לרעה בגורלה של הקהילה בעקבות מלחמת העולם השנייה. כעת הגיעה תרומתה של ויולט שאמאש — מרעננת ויוצאת דופן. סיפור מקסים ומפעים זה, על תקופה נשכחת ומוקדמת יותר, כתוב בידי אישה צעירה בתחושה של השתאות, המושכת את הקורא בקלילות אל עיר החליפים ואל ימי האימפריה העותומנית והשלטון הבריטי.
לכתיבה זו יש מניע אחד: להותיר לדורות הבאים תיאור חי של חיי היומיום של אבותינו. זוהי עדות מוחשית לדרך חיים שאינה קיימת עוד, ולשפה שגם היא, למרבה הצער, נעלמת. בלשונה של ויולט: "חלקנו עִמה את רגעי העצב והשמחה, ולקחנו חלק משמעותי בדחיפתה לחיק הציביליזציה ובהפיכת החיים בה לטובים ולנוחים יותר לרווחת הכול".
סיפורה של ויולט מתמקד בתקופה הרת הגורל שמתחילה בהולדתה בבגדד ב־1912, ונמשכת בעלייתם של גורמים פרו־נאציים ורגשות אנטי־בריטיים שהגיעו לשיאם בטרגדיה של יהודי בגדד — הפַרְהוּד של 1941. היא נולדה למשפחה יהודית מכובדת ועשירה שבנתה קָאסֵר (ארמון) במחוז קארדה שעל גדות החידקל, אז אזור שומם ופראי. הסיפור מבוסס על זיכרונות שנכתבו במקור עבור המשפחה, לאורך יותר מעשרים שנה, בסגנון הומוריסטי המתובל בבדיחות ואנקדוטות: החום, הימים הקדושים, הטקסים, האוכל, הריחות והקולות של הסוּק; הנהר, המים והדגה; התלבושות שאנשים לבשו; ימי בית הספר והרכיבה על גב החמור, בימים שתחבורה ממונעת עדיין לא הייתה זמינה.
את החיים הטובים, דמויי גן העדן, החלו לכסות ענני הלאומנות הקיצונית, כאשר נציגי מדינות הציר ופלשתינאים שביקשו מקלט בעיראק (1936–1939) החלו להפיץ אידיאולוגיה נאצית ופשיסטית וזרעו שנאה נגד היהודים — עד לתפיסת השלטון בידי ראשיד עלי אל־כילאני, שיגור כוח צבאי בריטי לסלקו, והטבח ביהודי בגדד בחג השבועות הטרגי של יוני 1941. תקופה זו מתועדת בחלקו השני של הספר בידי חתנה של ויולט, טוני רוקה, לשעבר עיתונאי הסאנדיי טיימס, המוסיף עומק היסטורי לסיפור האישי — ולראשונה מסביר מדוע החיילים הבריטים, שיכלו לעצור את שפיכות הדמים, נצטוו שלא להתערב.
"זהו תיעוד אמיתי לא רק להיסטוריה המשפחתית שלכם, אלא להיסטוריה המודרנית של הקהילה היהודית העתיקה בעולם — הקהילה היהודית של עיראק."
שבעה קטעים מתוך זיכרונותיה של ויולט שאמאש — מרחוב ראשיד השוקק, דרך ימי בית הספר, טקס אירוסין בקָאסֵר המשפחתי, בית הקפה קָחְוֹאַתּ מוֹשִׂי, ועד לילות הפרהוד וההקשר ההיסטורי שהוביל אליהם.
באותה תקופה בגדד היתה נפלאה בעיני. בתחילה היה בעיר רחוב ראשי אחד: רחוב ראשיד, על שם החליף האגדי מימי שחראזאדה, הרון אל ראשיד. הכל הכירו אותו כ שָׂארע, רחוב. הוא לא היה סלול – מאובק בקיץ ובוצי בחורף – ורחב כדי מעבר שלוש עָרַבָּאנָה (עגלות רתומות לסוסים). הרחוב נמתח במקביל לחידקל לאורך של כשלשה קילומטרים מדרום־מזרח לצפון־מערב, מבאב אל שארגי לבאב אל־מוהאדם. זה היה לב העיר והמקום בו שכן ה'סוק. האזור נקרא מִידָאן ומרבית המוסלמים חיו בו או בקרבתו. מספר רחובות צדדים וקצרים הובילו לתחנות הסעה של סירות ושל גּוּפָא על שפת הנהר ולאזור בו היה ניתן לקנות דגים טריים. רחוב סעיד סולטן עלי, בו היינו עולות לסירות בדרכנו הביתה מבית הספר, היה סמוך לגשר הישן שחיבר את העיר שבגדה השמאלית לאזורים הלא־מפותחים שבגדה הימנית. הגשר היה בנוי מטור ארוך של סירות קטנות שהתנועעו יחד עם זרימת הנהר.
בית הספר של הבנים היה מרווח ואוורירי, בעל מגרש משחקים בממדים המתאימים, והמורים לצרפתית ולאנגלית היו מפריס ומלונדון. התלמידים לבשו חליפות ועניבות כמו עמיתיהם האירופאים. זה היה ארמון בהשוואה לבית המדרש שמנגד, בית הספר העממי לבנים יהודים פחות מבוססים, סמוך לבית הכנסת הגדול, שהוקם כדי להעניק השכלה ראשונית וארוחה חמה לכל הבנים היהודים. ילדי המדרש לבשו זְבּוּן מעל תחתונים מבד כותנה מחוספס, ונעלו נעליים או סנדלים ללא גרביים שהיו לרוב תרומה מיד שנייה. הכיתות היו גדולות, מאתיים תלמידים בכיתה, דחוסים בחדר אפל עם מורה אחד, וסידורי הסניטציה היו פרימיטיביים. מפקח מטעם מחלקת החינוך הגיע יום אחד לבדוק אם בבית המדרש מלמדים אנגלית — ריח חריף של שתן הציף את נחיריו, והוא פנה במהירות למורה ואמר: "אם אתה מצליח לשמור על הריכוז ותשומת הלב בתנאים הללו, אתה בוודאי ראוי לעבור את הביקורת." הוא עזב מהר ככל שהיה יכול.
מהלך העניינים עבור אחיותיי היה דומה. אבי פשוט הביא את בעליהן לעתיד ולנערות נאמר: "זה האיש אליו אתן עומדות להינשא" — וכך היה. הדבר הבא שעליו ידעתי הוא שנקבעה פגישה עם החתן ב קָאסֵר יחד עם הוריו ועם כתריסר מבני משפחתו. היה מפחיד להיכנס לחדר מלא באנשים, שאחד מהם אמור להיות בעלי — כשלא יכולתי אפילו לזהות אותו בין כל הזרים. אבא אמר לי, בעדינות, שאם לא אוהב את מראהו החיצוני, לא אהיה חייבת להינשא לו — אבל זה היה דבר שלא ייעשה. הכול נאספו לאירוסין; זה היה fait accompli. בהדרגה, בתהליך של אלימינציה, הסקתי שזה היה הגבר הזר הצעיר ביותר בחדר, אדם בערך בגיל שלושים וחמש. היה שם דיון ארוך, מְקַדְּשׂ דקלם בְּרָכָה, וכעת נחשבנו למאורסים. אני הייתי מאושרת ונרגשת: הוא היה נאה, וקל היה לחבבו.
עבור כל אנשי העסקים הלב הפועם של הסוּק היה קָחְוֹאַתּ מוֹשִׂי. הם נאספו בבית הקפה שבמרכז העיר העתיקה, במה שנדמה כפגישה מתואמת מראש, כדי לשתות תה או קפה ולשחק משחקים אינסופיים של טָאְוֹלִי (שש־בש) ושל דומינו. למרות שלא היה מועדון, לקאחואת מושי היו כל המאפיינים של מועדון, כיוון שזרים חשו תמיד אי נעימות בין הלקוחות הקבועים שהכירו היטב איש את רעהו. זה היה המקום להתעדכן בחדשות מרעישות, בבדיחות ובמידע — תחנת סחר של ממש. חדשות שהתקבלו בדואר או בטלגרמה הגיעו לאוזני כולם, והם דנו, התווכחו והסיקו מסקנות. הסוּקָאיי — אנשי העסקים, מוסלמים ויהודים — ישבו לבושים בעָבָאיָה או במקטורן מעל הזְבּוּן. היו לנו יחסים טובים עם השיעים וגם עם המוסלמים הסונים — טובים משמעותית מאשר היחסים בינם לבין עצמם. אפילו היינו מפשרים ביניהם בעתות ריב. שיחה רגילה התנהלה תמיד תוך הרמת קול, אבל התנצחויות קולניות כאלה היו הדרך לנהל משא ומתן.
האכזריות והאימה של אותם ימי הפרהוד נצרבו לנצח בתודעה הקיבוצית שלנו, ואני מתחלחלת אפילו כעת כשאני כותבת שורות אלו. עבור הקורבנות שניצלו, דבר לא ישוב להיות כשהיה. לא היו האשמות, לא תביעות, לא מאסרים ולא העמדות לדין. לא הייתה חקירה ולא היו פיצויים. זה מה שהיה. זה היה הרגע שאישר את החלטתנו: דוד ואני נעזוב ללא שום ספק — Coûte que coûte, בכל מחיר. למחרת, דוד שלח מברק לאחיו גאלי בבומבי וביקש ממנו להשיג ויזת כניסה להודו עבורנו. נתנו לנעימה, אחותו של דוד, את כל שחפצה מהריהוט שלנו, כיוון שביתה בקארדה רוקן מכל תכולתו אחרי שהאספסוף פרץ פנימה, הרג את השומר הכורדי שסירב לאפשר להם להיכנס, ורמס את גופתו. מה שהפורעים לא יכלו לקחת הם הרסו. גרוע מהאובדן החומרי, מה שהכאיב להם יותר מכול, היה האופן בו שכנם המוסלמי הידידותי — שהם ביקשו ממנו לשמור על רכושם — הפר את האמון שנתנו בו ובגד בהם. הם יכלו לראות את השטיחים הפרסיים שלהם, שהפקידו בידיו, בביתו.
תיאור האירועים בבגדד במאי ובתחילת יוני 1941 מנקודת מבטה האישית של ויולט מותיר את השאלה "היכן היו הבריטים?" ללא מענה. האויב הובס. מדוע, אם כן, לא נצטוו הכוחות הבריטים להפסיק את מרחץ הדמים מיד כשהחל הפרהוד? משימתם של הכוחות הבריטים הייתה לסלק את ראשיד עלי ולכבוש את בגדד. לשם כך חצו החיילים הבריטים אלף קילומטרים של מדבר והגיעו להישג מדהים נגד כל הסיכויים. אבל חמישה קילומטרים לפני היעד, הפקודות שלהם השתנו בפתאומיות והם אולצו לעצור. הם חויבו לחנות בגדה הימנית של החידקל, מחוץ לשערי העיר — שעה שבגדה השמאלית התרחשו מעשי אלימות קשים, ידם קצרה מלהושיע. פַרְהוּד אל יָהוּד — הגזל של היהודים וביזתם — היה ההתחלה של סוף זה, שסיים לא פחות מאלפיים ושש מאות שנים של התיישבות יהודית בבבל.
בשנים 1920 ו־1921 אירעו בעיראק התקוממויות רחבות היקף של הערבים ושל הכורדים, שהיו צריכים לשכנע את הבריטים שהאוכלוסייה המקומית אכן מעוניינת בשלטון עצמי. לונדון דיכאה את המרד בברוטליות תוך שימוש בגז חרדל — חרף ההסתייגות מהשימוש שנעשה בו במלחמת העולם הראשונה — זאת בפקודתו של וינסטון צ'רצ'יל, אז שר המלחמה, שהצהיר: "אינני מבין את העדינות הזו... אני בהחלט בעד שימוש בגז רעיל נגד שבטים לא מתורבתים."
אלו הן טעימות מתוך הספר המלא — הכולל עשרות פרקים נוספים על ילדותה, נישואיה והתבגרותה של ויולט שאמאש בבגדד.
"This is an extraordinary, unique and invaluable book. Violette Shamash, who died in 2006, tells the story of the Jewish community in Baghdad in the first half of the 20th century. She writes beautifully and her book is superbly readable. She describes in exquisite detail the histories, lives and customs of Iraqi Jewish through the evocative stories of her own family... These tell the story of a cultivated and well integrated Jewish community in the heart of the Muslim Arabia during the end of the Ottoman Empire and the British Mandate. Memories of Eden is a superb account of a long forgotten time — indeed a time which is barely imaginable now, given the hatreds that currently exist in the Middle East."
"An 'inside look' at the last decades of Jewish daily life in Baghdad — from Ottoman rule to British influence to the Nazi-allied pogrom known as the Farhud. After twenty-six centuries, Jewish life was brought to a violent, dispossessing close… Memories of Eden records the forgotten details, and preserves the sights and smells, joys and anxieties of those final pivotal decades."
"This is family history at its best — evocative, revealing and moving. Violette's memoirs are not just elegantly written; they have a dream-like quality which one does not encounter in works of history very often. More importantly, we have here a rare and graphic account by a young woman witnessing the pogrom of June 1941 which ended the history of the world's oldest Jewish community."
"Her book provides a unique insight into the culture, customs and everyday life of the Jews of Iraq. It paints a sensitive portrait of an ancient civilization which was swept away by the violent current of modern nationalism. The contrast between the harmony and peaceful coexistence depicted here and the mayhem and destructiveness of present-day Iraq could hardly be starker."
"…Now comes Violette Shamash's contribution — a refreshing rarity. This fascinating and evocative story is about a forgotten, earlier era, written with a young person's hand and sense of wonderment that draw the reader effortlessly into the City of Caliphs and days of imperial Ottoman and British rule."
"מסע בבגדד היהודית" יצא לאור בשפה הערבית בהוצאה לבנונית בנובמבר 2020. את התרגום ביצע Ali Shakir (علي شاكر) — יליד בגדד, ארכיטקט וסופר המתגורר כיום בניו־זילנד וחבר באגודת הסופרים שם. מאמריו וביקורותיו התפרסמו בעיתונים ובכתבי עת ברחבי העולם הערבי, בריטניה, ארה"ב וניו־זילנד. הספר זמין כיום לקוראים בכל המזרח התיכון, וכמובן גם בבגדד עצמה.
הסיפור שאינו מסופר על עולם יהודי תוסס שהתקיים במשך מאות שנים במסופוטמיה. מבט מזווית ייחודית על היסטוריה שמעטים מכירים — כיצד הגיעה אוכלוסייה יהודית עצומה לשיא של כשני מיליון נפש באלף הראשון לספירה, וכיצד נעלמה כמעט כליל, כך שבמאה ה־16 מנתה בגדד כ־1,000 יהודים בלבד.
"הנם ריבואות לאין גבול, שאין לדעת את מספרם." — יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, יא' 133 (המאה הראשונה לספירה)
ההרצאה, הנמשכת כשעה, מאירה את החיים היהודיים במסופוטמיה על רקע יחסי הגומלין עם כל חלקי האוכלוסייה, ושוברת את המיתוס הרווח על היהדות הבבלית — בייחוד בתקופת התלמוד — כקהילות שחייהן סובבים סביב הדת בלבד ומנותקות מסביבתן. להרצאה גם מסר רלוונטי למזרח התיכון של ימינו.
"האם היהודים העיראקים של היום הם צאצאי הגולים מיהודה בתקופת חורבן הבית הראשון? צאצאי רבני התלמוד הבבלי? התשובה תפתיע אתכם." — משה שמש
משה שמש, מתרגם הספר לעברית, מעביר את ההרצאה לקבוצות, מוסדות וארגונים.
📧 moshe2sh@gmail.com
לפרטים ותיאום ←
המחיר כולל מע"מ · משלוח בארץ: 20 ₪
ניתן לרכוש את הספר ישירות באתר בתשלום מאובטח באמצעות PayPal — תומך גם בכרטיסי אשראי רגילים, ללא צורך בחשבון PayPal.
התשלום מתבצע בעמוד מאובטח של PayPal ואינו עובר דרך שרתי האתר.