מסע בבגדד היהודית

באותה תקופה בגדד היתה נפלאה בעיני. בתחילה היה בעיר רחוב ראשי אחד: רחוב ראשיד, על שם החליף האגדי מימי שחראזאדה, הרון אל ראשיד. הכל הכירו אותו כ שָׂארע, רחוב. הוא לא היה סלול – מאובק בקיץ ובוצי בחורף – ורחב כדי מעבר שלוש עָרַבָּאנָה (עגלות רתומות לסוסים). הרחוב נמתח במקביל לחידקל לאורך של כשלשה קילומטרים מדרום-מזרח לצפון-מערב. מבאב אל שארגי לבאב אל-מוהאדם. זה היה לב העיר והמקום בו שכן ה'סוק. האזור נקרא מִידָאן ומרבית המוסלמים חיו בו או בקרבתו. מספר רחובות צדדים וקצרים הובילו לתחנות הסעה של סירות ושל גּוּפָא על שפת הנהר ולאזור בו היה ניתן לקנות דגים טריים.
רחוב סעיד סולטן עלי, בו היינו עולות לסירות בדרכנו הביתה מבית הספר, היה סמוך לגשר הישן שחיבר את העיר שבגדה השמאלית לאזורים הלא-מפותחים שבגדה הימנית. הגשר היה בנוי מטור ארוך של סירות קטנות שהתנועעו יחד עם זרימת הנהר. הן היו קשורות זו לזו יחד, אבל אפשר היה לפתוח מעבר באמצע הגשר כך שבמקרה הצורך סירות גדולות יכלו לעבור. (עמ' 71)

בית הספר של הבנים היה מרווח ואוורירי, בעל מגרש משחקים בממדים המתאימים, והמורים לצרפתית ולאנגלית היו מפריס ומלונדון. התלמידים לבשו חליפות ועניבות כמו עמיתיהם האירופאים. זה היה ארמון בהשוואה לבית המדרש שמנגד, בית הספר העממי לבנים יהודים פחות מבוססים, סמוך לבית הכנסת הגדול. בית ספר זה, שהיה מסובסד על ידי הקהילה שלנו, הוקם כדי להעניק השכלה ראשונית וארוחה חמה לכל הבנים היהודים. לפני שנבנה בשנת 1833 למדו הצעירים את יסודות היהדות והעברית ממורים פרטיים. המשמעות הייתה שהעניים, שלא היה באפשרותם לשלם נשארו בורים. ילדי המדרש לבשו זְבּוּן מעל תחתונים מבד כותנה מחוספס. הם נעלו נעלים או סנדלים ללא גרביים, שהיו, ללא יוצא מהכלל, תרומה מיד שנייה, ולרוב במידה הגדולה ממידתם. משפחות עשירות סיפקו את ארוחת הצהרים שלהם, שהייתה מורכבת מאורז צהוב בכורכום, מתובל בשמן שומשום, בבצל מטוגן ובזרעי כמון מעוכים. הכיתות היו גדולות, מאתיים תלמידים בכיתה, דחוסים בחדר אפל עם מורה אחד. סידורי הסניטציה היו פרימיטיביים, וכמו שניתן לתאר בצפיפות שכזו המקום כולו הדיף ריחות לא נעימים. אפילו הרחוב בחוץ לא היה מחוסן מהריח. היה בלתי אפשרי לחלוף על פני בית הספר מבלי לאטום את האף ואפילו לעצום את העיניים. מפקח מטעם מחלקת החינוך הגיע יום אחד לבית הספר כדי לבדוק אם בבית המדרש מלמדים אנגלית. בראותם זר, כל הבנים השתתקו ונעצו בו את מבטם. הוא הביט לעברם. ריח חריף של שתן הציף את נחיריו. הוא פנה במהירות למורה ואמר "אם אתה מצליח לשמור על הריכוז ותשומת הלב בתנאים הללו, אתה בוודאי ראוי לעבור את הביקורת". הוא עזב מהר ככל שהיה יכול. שמעתי את הסיפור הזה מהמפקח עצמו.
בית ספר חשוב אחר לבנים, מדרסת שאמאש, שכן ליד מרכז העיר. הוא נוסד ב-1926 ע"י קרוב עשיר של בעלי לעתיד, כהודיה על שניצל כשהאוניה שבה הפליג טבעה בים התיכון. מול בית הכנסת הגדול, מקום שבו הרחוב מתרחב, שכן בית הספר המרשים לבנות. זה היה בית הספר שלי. אותיות ממתכת מבריקה בחצי קשת יצרו מעל שני השערים הגדולים את הכיתוב  Israelite Universelle Alliance כל ישראל חברים. (עמ' 83)

מהלך העניינים עבור אחיותיי היה דומה. אבי פשוט הביא את בעליהן לעתיד ולנערות נאמר: "זה האיש אליו אתן עומדות להינשא" – וכך היה. לכן ההתחמקות שלי מהשופט הראשי היתה יוצאת דופן. רבות מחברותי לספסל הלימודים שודכו לחברים של אבותיהם. הדבר הבא שעליו ידעתי הוא שנקבעה פגישה עם החתן ב קָאסֵר יחד עם הוריו ועם כתריסר מבני משפחתו. הורי ועוד רבים מבני משפחתי נכחו במפגש, כולל סבתי יומה, שהחלה להתחרש והיה צורך להסביר לה כל דבר בקול רם.
היה מפחיד להיכנס לחדר מלא באנשים, שאחד מהם אמור להיות בעלי – כשלא יכולתי אפילו לזהות אותו בין כל הזרים. אפילו היום איני יכולה לומר מי נכח שם. אבא  אמר לי, בעדינות, שאם לא אוהב את מראהו החיצוני, לא אהיה חייבת להינשא לו - אבל זה היה דבר שלא יעשה. הכל נאספו לאירוסין, זה היה fait accompli.
לא הוצגתי. הם יכלו לראות אותי: היה ברור מי אני. אבל לי לא היה ברור מיד מי אמור להיות בעלי. ה קָאסֵר היה גדול. היו אנשים וקולות דיבור בכל מקום. מה אם לא אוהב את מראהו? לו רק יכולתי לראותו במבט חטוף. בהדרגה, בתהליך של אלימינציה, הסקתי שזה היה הגבר הזר הצעיר ביותר בחדר, אדם בערך בגיל שלושים וחמש. היה שם דיון ארוך, מְקַדְּשׂ (מקדש) דקלם בראכה (ברכה) וכעת נחשבנו למאורסים. דוד היה נרגש ממה שראה ביום הראשון – אותי, את הפאר של ה קָאסֵר ואת סגנון החיים שהוא עמד להינשא לתוכו. אני הייתי מאושרת ונרגשת: הוא היה נאה, וקל היה לחבבו. האורחים עשו דרך ארוכה לטקס, כך שהם נשארו עוד זמן מה שעה שארוסי הזמין אותי לטיול בגן, רק שנינו. כשחזרנו לא נותר איש מהאורחים. (עמ' 127)

עבור כל אנשי העסקים הלב הפועם של הסוּק היה קָחְוֹאַתּ מוֹשִׂי. הם נאספו בבית הקפה שבמרכז העיר העתיקה, במה שנדמה כפגישה מתואמת מראש, כדי לשתות תה או קפה ולשחק משחקים אינסופיים של טָאְוֹלִי (שש-בש) ושל דומינו. למרות שלא היה מועדון, לקאחואת מושי היו כל המאפיינים של מועדון, כיון שזרים חשו תמיד אי נעימות בין הלקוחות הקבועים, הרעשניים, שהכירו היטב איש את רעהו .
קאחואת מושי היה המקום להתעדכן בחדשות מרעישות וכן בנושאי טריוויה, בבדיחות ובמידע. זו היתה תחנת סחר. חדשות שהתקבלו בדואר או בטלגרמה הגיעו לאוזני כולם. הם דנו, התווכחו והסיקו מסקנות. כיון שבאותם ימים לא היה טלפון, והיו רק מעט מקלטי רדיו ובוודאי לא טלביזיה, גם חדשות מקומיות וידיעות מידידים שנעדרו היו מועברים בדרך זו. העיתון היחיד באנגלית היה 'בגדד טיימס', עיתון שהיה מצונזר, וכמו כל העיתונות אז, מלא בפרסומות ובסיפורי רכילות מקומיים.
קאחואת מושי היה המקום שבו התבצעו רוב העסקאות. ה סוּקָאיי – אנשי העסקים, מוסלמים ויהודים – ישבו לבושים ב עָבָאיָה או במקטורן מעל הזְבּוּן, רק מעטים עטו חליפה מערבית מלאה. ראשיהם היו מכוסים בפאז או בעְמָאמָה, ביַשְמָאר או בקָשִׂידָה, ולרגליהם הם נעלו יָמָנִי, כָּאלָה (כפכפים), נעליים אירופאיות או סנדלים. לא היה דבר שהיה בו כדי לגרום לאי נוחות לקהילה שלנו. היו לנו יחסים טובים עם השיעים וגם עם המוסלמים הסונים, טובים משמעותית מאשר היחסים בינם לבין עצמם. אפילו היינו מפשרים ביניהם בעתות ריב. שיחה רגילה, התנהלה תמיד תוך הרמת קולם של המשתתפים, ולמתבונן מהצד המקום נראה מוקד של עימותים ושל מריבות. אבל התנצחויות קולניות כאלה היו הדרך לנהל משא ומתן. שני הצדדים הוכיחו לעצמם את היותם קשוחים, בדרך כלל כשהם נשבעים בחיי היקרים להם שזוהי העסקה הגרועה ביותר שעשו מימיהם. התכלית של ה"משחקים" הללו היתה לא לוותר בקלות, אחרת תאבד ההנאה מהניצחון. (עמ' 100)

האכזריות והאימה של אותם יומיים של שבועות נצרבו לנצח בתודעה הקיבוצית שלנו, ואני מתחלחלת אפילו כעת כשאני כותבת שורות אלו. עבור הקורבנות שניצלו, דבר לא ישוב להיות כשהיה. לא היו האשמות, לא תביעות, לא מאסרים ולא העמדות לדין. לא היתה חקירה ולא היו פיצויים. זה מה שהיה. זה היה הרגע שאישר את החלטתנו. דוד ואני נעזוב ללא שום ספק.  – Coute que coute בכל מחיר.
למחרת, דוד שלח מברק לאחיו גאלי בבומבי וביקש ממנו להגיש בקשה לוויזת כניסה להודו עבורנו – רק שני מילים: "השג ויזה". התחלנו להפוך את רכושנו לנזיל. נתנו לנעימה, אחותו של דוד, את כל שחפצה מהריהוט שלנו, כיון שביתה בקארדה רוקן מכל תכולתו אחרי שהאספסוף פרץ פנימה. היא עזבה כבר בתחילת החודש עם כל משפחתה כדי למצוא מקלט אצל אחותה רוזה ואבו ניסים. כששמעו לראשונה שהצרות בפתח, נעימה ובעלה התקשרו לשכנם המוסלמי וביקשו ממנו לשים עין על רכושם, במיוחד על השטיחים הפרסיים החדשים שאותם עטפו בזהירות ואחסנו בנִים. הם הכירו אותו היטב וידעו שיוכלו לסמוך עליו, כיון שנהג להתכבד בכל שבת בבוקר בביצי השבת שאהב. כשהפרעות הסתיימו, הם שבו לביתם, מקווים לטוב, הם הזדעזעו. ההמון פרץ פנימה, הרג את השומר הכורדי, שסירב לאפשר להם להיכנס, ורמס את גופתו. לא נשאר דבר, אפילו לא מטאטא. מה שהפורעים לא יכלו לקחת הם הרסו – את האמבטיה, את מאוורר התקרה, אפילו את השירותים ואת הברזים, כך שהבית הוצף. מובן שהשטיחים אבדו.
גרוע מהאובדן החומרי, מה שהכאיב להם יותר מכול, היה האופן בו שכנם הידידותי הפר את האמון שנתנו בו ובגד בהם. הם יכלו לראות את השטיחים שלהם בביתו. (עמ' 176)

תיאור האירועים בבגדד במאי ובתחילת יוני 1941 מנקודת מבטה האישית של ויולט מותיר את השאלה "היכן היו הבריטים?" ללא מענה. האויב הובס. מדוע, אם כן, לא נצטוו הכוחות הבריטים להפסיק את מרחץ הדמים מיד כשהחל הפרהוד?
לפני שהתחלתי לערוך את סיפורה של ויולט, יחד עם מירה לא ידעתי דבר על הפרהוד ולא שיערתי בנפשי שבמהלך שישים ושבע השנים שחלפו השאלה הזו עוררה תמיהה ומבוכה הן בקהילה והן בקרב היסטוריונים. כדי לספק את סקרנותי התחלתי לחקור את הנושא, כשאני מאמין שאמצא תשובה פשוטה. טעיתי. מה שמצאתי היה סבך של טעויות דיפלומטיות וצבאיות, פיאסקו שבו יהירות שיחקה תפקיד מרכזי, וההחלטה הסופית, הגורלית, נותרה בידיו של אדם אחד.
משימתם של הכוחות הבריטים היתה לסלק את ראשיד עלי ולכבוש את בגדד. לשם כך החיילים הבריטים חצו אלף קילומטרים של מדבר והגיעו להישג מדהים נגד כל הסיכויים. אבל חמישה קילומטרים לפני היעד, הפקודות שלהם השתנו בפתאומיות והם אולצו לעצור. למרות שהניצחון היה שלהם, אחרי שאחזו בעיר אחיזת חנק והעריצים ששלטו בה נמלטו, הוא הוקהה במתכוון. הם חויבו לחנות בגדה הימנית של החידקל, מחוץ לשערי העיר. שעה שבגדה השמאלית התרחשו מעשי אלימות קשים, ידם קצרה מלהושיע. עייפים ומתוסכלים הם חנו במחנות ארעיים תחת עצי האקליפטוס והדקל.  
למאורעות היומיים הראשונים של יוני היתה משמעות מרחיקת לכת עבור היהודים. והם סיימו לא פחות מאלפיים ושש מאות שנים של התיישבות יהודית בבבל. הסיפור של אחת הקהילות העתיקות בעולם הסתיים כפי שהחל, בחרדה, בייסורים ובנטישה המונית. פַרְהוּד אל יָהוּד – הגזל של היהודים וביזתם – היה ההתחלה של סוף זה.
כדי לענות על השאלה "מדוע?" עלינו להשיב את מחוגי השעון אחורה, למלחמת העולם הראשונה ולשנים שלאחריה, לימי המנדט הבריטי ולימיה הראשונים של המדינה העיראקית הרעועה שהוקמה על ידי הבריטים בכנס בקהיר בשנת 1921. (עמ' 188)

בשנים 1920 ו- 1921 אירעו בעיראק התקוממויות רחבות היקף של הערבים ושל הכורדים, שהיו צריכים לשכנע את הבריטים שהאוכלוסייה המקומית אכן מעוניינת בשלטון עצמי. לונדון דיכאה את המרד בברוטליות תוך שימוש בגז חרדל – חרף ההסתייגות מהשימוש שנעשה בו במלחמת העולם הראשונה – זאת בפקודתו של וינסטון צ'רצ'יל, אז שר המלחמה, שהצהיר: "אינני מבין את העדינות הזו... אני בהחלט בעד שימוש בגז רעיל נגד שבטים לא מתורבתים". (עמ' 191)