מתוך הספר: הקדמה
מאת פרופ' שמואל מורה
האוניברסיטה העברית, ירושלים
הכתיבה אודות הקהילה היהודית של עיראק, שנעשתה רובה ככולה בידי גברים, עסקה עד כה אך ורק במפנה לרעה בגורלה של הקהילה בעקבות מלחמת העולם השנייה. הכותבים התחבטו בין תחושות סנטימנטליות מהולות במרירות לגבי עברם בעיראק לבין המצוקה במעברות שאליהן הושלכו בהגיעם לישראל. כעת הגיעה תרומתה של ויולט שאמאש — מרעננת ויוצאת דופן. סיפור מקסים ומפעים זה על תקופה נשכחת, מוקדמת יותר, כתוב בידיה של אישה צעירה בתחושה של השתאות, המושכת את הקורא בקלילות אל עיר הח'ליפים ואל הימים של האימפריה העותומנית ושל השלטון הבריטי.
לכתיבה זו יש רק מניע אחד: להותיר לדורות הבאים תיאור חי של חיי היומיום של אבותינו, והיא מצליחה בכך באופן מעורר התפעלות, כיוון שזוהי עדות מוחשית לדרך חיים שאינה קיימת עוד ולשפה שגם היא, למרבה הצער, נעלמת. זוהי עדות מכלי ראשון להתפתחות החיים בבגדד במהלך המאה התשע-עשרה,כשאנשים עדיין חיו בתנאים המזכירים את תקופת התנ"ך, ולהשפעה ההדרגתית של הציביליזציה המערבית בתחילת המאה העשרים. המנהגים ואופן החיים של הארץ השתנו, אבל מסורות עתיקות ומוסכמות דתיות נשמרו וכובדו, והחיים עם המוסלמים נוהלו בהרמוניה. בלשונה של ויולט: "חלקנו עִמה (עם בגדד) את רגעי העצב והשמחה ולקחנו חלק, חלק משמעותי, בדחיפתה לחיק הציביליזציה ובהפיכת החיים בה לטובים ולנוחים יותר לרווחת הכול".
סיפורה של ויולט מתמקד בתקופה הרת הגורל שמתחילה בהולדתה בבגדד ב-1912, ונמשכת בעלייתם של גורמים פרו-נאציים ושל רגשות אנטי-בריטיים שהגיעו לשיאם בטרגדיה של יהודי בגדד, הפַרְהוּד (פרעות) של 1941. היא נולדה למשפחה יהודית מכובדת ועשירה שהיה בידיה לבנות קָאסֵר (ארמון) במחוז קארדה שעל גדות החידקל — אז אזור שומם ופראי. היום, ב- 2008, מיקומו היישר מול השגרירות האמריקאית החדשה. סיפור מרגש זה מבוסס על זיכרונות, ובמקור היה זה פשוט תיעוד שנכתב עבור המשפחה לאורך תקופה של יותר מעשרים שנים. כה שונה מכל עבודה אקדמית, מסופר בסגנון הומוריסטי ומתובל בבדיחות ובאנקדוטות, שיחד מצטרפות לנרטיב מרתק של חיי היומיום ושל החגים. הסיפור אינו חוסך בפרטים: החום, הימים הקדושים,הטקסים, האוכל, הריחות והקולות של הסוּק; הנהר, המים והדגה;התלבושות והבגדים שאנשים לבשו; ימי בית הספר והרכיבה על גב החמור בימים שבהם תחבורה ממונעת עדיין לא היתה זמינה.
את החיים הטובים, דמויי גן העדן, החלו לכסות ענני הרוע של הלאומנות הקיצונית, כאשר נציגי מדינות הציר ופלשתינאים שביקשו מחסה בעיראק (1939-1936) החלו להפיץ את האידיאולוגיות הנאצית והפשיסטית וזרעו שנאה והסתה נגד היהודים. הדבר הוביל לבסוף לתפיסת השלטון על ידי ראשיד עליאל-גליאני, לשיגור כוח צבאי בריטי כדי לסלקו מהשלטון ולטבח ביהודי בגדד במהלך חג השבועות הטרגי של יוני 1941.
תקופה מכרעת זו מתועדת היטב בחלק השני של הספר על ידי חתנה של ויולט, טוני רוקה, לשעבר עיתונאי של "הסאנדי טיימס", המוסיף עומק היסטורי לסיפורה האישי. לראשונה, יש בידינו תיאור מלא של העמדה הבריטית במהלך הפרהוד והסבר מדוע החיילים הבריטים, שיכלו לעצור את שפיכות הדמים, נצטוו שלא להתערב. באפילוג לסיפורה של ויולט, טוני מביא לקורא תזכורת עדכנית לאירועים רבי החשיבות שעיצבו את העולם סביבה — פרספקטיבה שכמובן היתה חסרה מנקודת המבט של נערה צעירה הגדלה במדינה המתפתחת במהירות, שהוקמה משיקולי תועלתיות טהורה ושנידונה לאסון בלתי נמנע.
היסטוריונים, ואלה שפשוט מתעניינים באוטוביוגרפיהמקסימה ומרתקת, ימצאו בספר מהנה זה אוצר בלום של מידע שיאפשר להם להבין לְמה דמוּ החיים בעיראק לפני שנחרבו בעטיין של לאומנות קיצונית ושל פנטיות דתית. בשם אגודת האקדמאים יוצאי עיראק ומרכז מורשת יהדות בבל, ברצוני להודות לויולט ולעורכי ספרה על עבודה מרתקת זו. איחולי לגודל ההישג ולשירות שהענקתם לקהילת היהודים יוצאי עיראק. זהו תיעוד אמיתי לא רק להיסטוריה המשפחתית שלכם, אלא להיסטוריה המודרנית של הקהילה היהודית העתיקה בעולם, הקהילה היהודית של עיראק.
פרופ' שמואל מורה
חתן פרס ישראל
המכון ללימודי אסיה ואפריקה, האוניברסיטה העברית בירושלים